Real Mad Honey לא רק מקורות מההימלאיה - אנחנו משקיעים באנשים שהופכים את המסורת הזו לאפשרית.

בהרי ההימלאיה, מסורות לא נעלמות כי אנשים שוכחים אותן - הן נעלמות כי אנשים לא יכולים להרשות לעצמם להישאר.

כאשר עבודה מקומית משתלמת מעט מדי, משפחות נאלצות לשלוח אנשים לערים או לחו"ל לצורך הכנסה. כך כפרים מתרוקנים אט אט מהדור הבא - וברגע שהצעירים עוזבים, הידע עוזב איתם. זה נכון במיוחד לגבי נפאל.

אנשים רבים מוצאים את עצמם בעבודות תובעניות פיזית בחו"ל בשכר נמוך , לעתים קרובות בתנאים ירודים, פשוט משום שישנן חלופות כלכליות מוגבלות בבית. לעתים רחוקות זו בחירה - זה לחץ.

אנחנו מתנגדים לזה עם משהו real שכר מעל הממוצע ועבודה עקבית.

על ידי תשלום משכורת הוגנת, מעל לחציון, לציידים ולשותפים מקומיים, אנו הופכים את ההישארות בקהילה לבחירה חכמה כלכלית - לא רומנטית.

מה זה עושה בפועל:

• פחות הגירה "להשאיר כדי לשרוד": אנשים לא צריכים לעבור דירה רק כדי להתפרנס.
• יציבות רבה יותר לאורך כל השנה: הכנסה אינה רגע חד פעמי - היא תומכת במשפחות לאורך כל עונות השנה.
• המיומנויות נשארות בכפר: זקנים יכולים להעביר את המלאכה מדור לדור כי הדור הבא עדיין שם.
• כסף מסתובב באופן מקומי: שכר גבוה יותר תומך בקהילה הרחבה יותר - כלי עבודה, תחבורה, מזון, עסקים מקומיים.

זה לא "קציר". זו עבודה מהצוק.

ציד דבש מסורתי בהרי ההימלאיה מסוכן מטבעו - ירידות תלולות, סלעים לא יציבים, מזג אוויר בלתי צפוי ושעות תלויות על חבלים. בעבר, ציידים הסתמכו לעתים קרובות על חבלים בעבודת יד , ללא ביגוד מגן , ללא רתמות וללא ציוד בטיחות real . כל עונה הגיעה איתה... real לְהִסְתָכֵּן.

עבורנו, תמיכה בקהילות מקומיות פירושה גם דבר אחד שאינו ניתן למשא ומתן: שמירה על בטיחות הציידים.

מה אנו מספקים בכל עונה:

• חבלים אמינים (לא מאולתרים, חלופות שזורות ידנית)
• רתמות בטיחות
• ביגוד / ציוד מגן
• שדרוגי ציוד בסיסיים המפחיתים סיכונים שניתן להימנע מהם

זו הסיבה שלפני כל תחילת עונת ציד , אנו מספקים לציידים ציוד בטיחות מודרני וחיוני - כדי שלא ייאלצו לבחור בין מסורת להישרדות.

פחד גדול שיש לאנשים הוא: "האם אתם הורסים את הצוקים? האם אתם מחסלים את הדבורים?"
שאלה הוגנת - כי ברוב התעשיות, "ביקוש רב יותר" בדרך כלל פירושו "יותר הפקה".

אבל ציד דבש בהימלאיה לא עובד ככה.

קהילות מקומיות אלה אינן רואות ביער משאב לניצול - הן רואות בו בית , ירושה וקרקע רוחנית . כל פרנסתן תלויה בשמירה על המערכת האקולוגית שלמה. אם הדבורים נעלמות, הכל נעלם.

אז קו הבסיס כבר הוא הרמוניה. וחוץ מזה, אנחנו עובדים איתם באופן פעיל כדי לוודא שזה יישאר ככה.

איך זה נראה בפועל:

• אנחנו לא "מפזרים" כוורת.
  ציידים לא לוקחים הכל. חלק נשאר מאחור כדי שהמושבה תוכל להתאושש ולהמשיך לייצר. המטרה אינה תפוקה מקסימלית היום - היא חזרה בעונה הבאה ובעונה שאחריה.
• הקציר הוא עונתי - ואנחנו פועלים לפי זה.
  דבש זה נאסף רק במהלך חלונות קציר ספציפיים . מחוץ לתקופה זו, אנחנו פשוט לא קוצרים , כי אז הדבורים זקוקות ליציבות כדי לבנות מחדש ולתחזק את המושבה.
• אנחנו לא מגדילים את הנפח על ידי כפיית ציד נוסף.
  אם ההיצע נמוך, ההיצע נמוך. אנחנו לא דוחפים טיולים נוספים , אנחנו לא לוחצים על ציידים לקחת יותר, ואנחנו לא "מפצים על ההפרש" על ידי קצירת יתר. זו בדיוק הסיבה... Mad Honey נשאר מוגבל - הטבע קובע את התקרה.
• אנחנו עובדים עם אותן קבוצות מקומיות - לא עם צוותים חדשים אקראיים.
  כדי להימנע מלחץ על נפחי הייצור, אנו מבצעים את המקור באמצעות שותפים מקומיים מהימנים שמכירים את האזור ואת הכללים. איננו רודפים אחר קנה מידה על ידי הבאת קוצרים חדשים כל הזמן או פתיחת אזורי איסוף חדשים ואגרסיביים.
• אנו שומרים על מעקב ועקביות.
  מכיוון שאנחנו לא קונים ממתווכים אנונימיים, אנחנו יכולים לשמור על עקביות בתהליך: מהיכן המוצר מגיע, ממי הוא מגיע ואיך הוא נקצר - מה שהופך את הפרקטיקות הקיימות לאכיפה, לא רק "מובטחות".
  
  כבוד זה הוא תרבותי עמוקות.
  ציידים רבים מקפידים על אמונות וטקסים רוחניים המחזקים כבוד: חשיבה של בקשת רשות, תנועה זהירה והתייחסות לדבורים ולצוקים כאל משהו שאינך שולט בו - אתה משתף איתו פעולה. בין אם תקרא לזה רוחניות, מסורת או פשוט חוכמה, התוצאה זהה.